יומני היקר 27.6.1976
סוף כל סוף הגיע החופש הגדול והטיול הגדול לפריז שהבטיחו לי הורי הגיע. כולי נרגשת הגעתי עם הורי לשדה התעופה בן גוריון וממתינה כבר לשבת במטוס, בכסא ליד החלון ולהביט סוף סוף על העננים מלמעלה.
לאחר כ-שעת טיסה נחתנו נחיתת ביניים באתונה והמטוס המשיך בדרכו ליעד הנכסף פריז, בעודי נפעמת מנוף העננים שמתחתי צעקה מבהילה במבטא זר פילחה את האווירה הנעימה שהייתה במטוס.
לא הבנתי מה קורה באותו הרגע ופתאום ראיתי בחורה עם מבט מאיים שבידה האחת אקדח ובידה האחרת רימון יד לפתע המטוס ביצע פנייה ושינה כיוון .כל הנוסעים היו נסערים ומבוהלים וכמובן שגם אני אחרי כמה דקות הבנתי שהמטוס נחטף
אחרי כ-שעה וחצי המטוס נחת הצצתי מהחלון וראיתי את אחד החוטפים משוחח עם אנשים חובשי כאפיות על המסלול .
והבנתי שנחתנו במדינת אויב לפי החיבוקים ותנועות הידיים בין החוטפים לחובשי הכפיות ליבי לא בישר לי טובות ומרגע זה ממש חששתי לחיי ולחיי הורי, שמתי את ראשי על כתפי אימי ופרצתי בבכי מרוב שהייתי נסער לא שמתי לב שהמטוס המריא שוב ליעד לא ידוע. לאחר כ-שעתיים המטוס נחת וכשהגיע לקצה המסלול ראיתי מהחלון חיילים כההי עור הבנתי ו שאנחנו על אדמת אפריקה. החוטפים הורידו אותנו מהמטוס והכניסו אותנו למבנה כשהם קוראים בשמות הנוסעים ועושים הפרדה. לפי השמות ידעתי שאת כל הישראלים והיהודים שמו בנפרד מאוחר יותר הסבירו לנו החוטפים שאם ממשלת ישראל לא תשחרר מחבלים שכלואים בארץ הם יוציאו אותנו להורג. נבהלתי מאוד וקיוויתי שנמצאת אני בתוך חלום השהייה וחוסר הוודאות בתוך המבנה הייתה מעיקה הייתה בלתי נסבלת . לפי מבט שאר הנוסעים לא ראיתי הרבה תקווה ואופטימיות בעיניהם שעה גררה שעה והתקווה הלכה ונמוגה .
יומני היקר 4.7.1976
לאחר כשבעה ימים ולילות מורטי עצבים ודאגות נרדמנו בתקווה שמועד האולטימטום לא יפוג והחוטפים יממשו את איומיהם לפתע התעוררתי בבהלה לשמע פיצוצים ויריות וחששתי שהחוטפים מתחילים לחסל ולהרוג את כל הנוסעים נצמדתי לאימי בבהלה הורדנו את הראש והתפללנו "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" בעודי שומעת את התפילה החרישית מפי הוריי שומעת אני קולות בשפה העיברית ולא הבנתי מאין הם הגיעו הצצתי מעבר לכתפה של אימי ולא האמנתי למראה עיניי חיילים ישראלים עם נשק בידיהם מגנים עלינו ויורים ומחסלים את המחבלים. חשבתי שחולמת אני ולא אלו באמת חיילים ישראלים שטסו 3000 ק"מ על מנת לחלץ אותנו ועשו את הבלתי יאומן.
בעודי מעכלת את הנעשה סביבי שמעתי את קול אחד החיילים צועק:"להסתדר בשורות ולבוא אחריי" שמסביבנו מגנים ושומרים חיילים נוספים הם הובילו בתוך החשכה לעבר מטוס גדול שחלקו האחורי פתוח והושיבו אותנו אחד אחד במטוס שמסביבי אני שומעת הדי יריות ופיצוצים המטוס סגר את דלתו האחורית האיץ את המנועים וטס גבוהה לשמיים בעוד המטוס באוויר לפי עיניי החיילים הבנו שמשהו נורא קרה הבטתי לקצה המטוס וראיתי מספר חיילים מנסים להנשים ולהציל חייל שנפצע וסיכן עצמו למעננו אך מאמציהם לא הועילו והוא נפטר בידיהם בעודם מלחששים בניהם ידענו שהחייל הוא יוני נתניהו מפקד ה"מבצע" כולנו הרכנו ראש לכבוד הגיבור.
לאחר מספר שעות המטוס נחת בשדה התעופה בן גוריון וכשנפתח כבש המטוס ראינו את כל קהל ההמונים שקיבל אותנו בשמחה ומי שלא ראה את השמחה שהייתה לא ראה שמחה כזו מימיו בתוך כל השמחה עמדה בצד בחורה נאה עם דמעות בעיניה ומאוחר יותר הבנתי שזוהי חברתו של יוני נתניהו הגיבור שהוא וחייליו סיכנו את חייהם למעננו.
הכתיבה ממש יפה ומרתקת. אהבתי שכתבת בשני טקסטים נפרדים והרגשתי שזה באמת יומן מסע אמיתי! לא ידעתי על מבצע יונתן לפני כן ובעזרת הטקסט שלך הצלחתי להבין את המקרה בדרך יצירתית ומשעשעת. בסוף הטקסט הראשון רשום "הייתי נסער" בלשון זכר אך הטקסט מנוסח בלשון נקבה ולכן הדבר גרם לבלבול קל אבל חוץ מזה הכתיבה ממש מעולה!
השבמחקליאור , הרגשתי דרכך כאילו אני ממש שם , את רגעי החרדה והפחד כשהבנתם שהמטוס נחטף , וכשהייתם באי ידיעה, מה יקרה עם גורלכם כשראיתם שהמטוס הופרד בין נוסעי המטוס לבין היהודים והישראליים, את רגעי האושר והתקווה כשראיתם את החיילים הישראליים , אך עם זאת את העצב כשהבנתם שחייל מת בשביל להגן עליכם . הבנתי את הסיפור מנקודת מבט שונה . למדתי המון .
השבמחקליאור, אהבתי מאוד את הבלוג שלך. רואים שהשקעת בו המון, היה קל מאוד להיכנס לתוך הטקסט ולהרגיש שאני שם אתכם. המשלב הלשוני שלך מאוד גבוה אבל כדאי לך לקרוא את הטקסט שוב ולערוך בו כמה תיקונים למשל: "...וחוסר הוודאות בתוך המבנה הייתה מעיקה הייתה בלתי נסבלת.".
השבמחקליאור, תיאור יפה של האירוע, יפה בחרת לכתוב בצורת יומן אישי,
השבמחקכל הכבוד